מסגרות, מטרות וניהול זמן גן ילדים, בית ספר, צבא, לימודים, עבודה. מסגרת רודפת מסגרת, ואנחנו בתוכן. האם טבעי לנו לחיות במסגרות? למה היום מסגרות נפרצות? ומה יכול לעזור לאדם לנהל את הזמן שלו בתבונה? במקור, יצאנו מעולם החי. שם הכול מסודר, והאינסטינקטים מבטיחים את שמירת המסגרת הנוקשה. בימי קדם גם לבני האדם היה סדר ברור. ככל שהתפתחנו נוספו למסגרות הקיום הבסיסיות גם תרבויות, דתות ואמונות, נוצרו תפקידים ומעמדות. כל אדם ידע מה מקומו, והתנהג בהתאם. היו אזורים שבהם חיו בעלי מקצוע מסוימים, וההכשרה עברה מאבות לבנים. היה ברור איך מתלבשים, מתי ועם מי מתחתנים. עד היום אפשר לראות שרידים מאותם קודי התנהגות בלבוש של עורכי דין ושופטים, או בכובע בוגרים שחובשים בטקסים אקדמיים. בזמן המודרני המסגרות נפרצות. אנשים עוברים ממדינה למדינה, יש המחליפים מקום עבודה כל שנה, מדי פעם גם דירה, בעל או אישה. הכול דינאמי, הכול מתערבב, הכול בתנועה. מצד אחד זה מרגיש כמו חופש, מצד שני זה מביא בלבול ומבוכה. השינוי הזה נובע מכך שאנחנו בעיצומו של תהליך התפתחותי. אם בעבר שמירת המסגרת הייתה ערך מכובד, ממש מטרה בפני עצמה, מעתה ואילך אנחנו נדרשים קודם לברר מהי מהות החיים שלנו, ורק אחר כך לבנות על פיה מסגרת קיום מתאימה. השתנינו. אנחנו לא פשוטים כפי שהיינו, החיים נעשו משהו שצריך ללמוד לנהל אותו. עד שהאדם לא עובר תהליך בירור כזה, אין לו סטנדרט שכלפיו הוא מכייל את עצמו, ולכן נראה שהשעון שלו כאילו לא מכוון. השאלה הראשונה שאני צריך לשאול את עצמי היא: בשביל מה אני חי? מה המטרה הגדולה שאליה כדאי לי לכוון את עצמי? השאלה השנייה: מהו סדר הפעולות שעליי לבצע כדי להשיג את אותה מטרה? אחרי הגדרת מטרה ותוכנית פעולה, מה שכדאי לעשות כדי להבטיח שהמסגרת הזו אכן תישמר הוא לארגן לעצמי תמיכה חברתית. כלומר, להקיף את עצמי באנשים שגם כן מכוונים לאותה מטרה. הקשר עימם יסייע לי להתקדם לעברה. אדם לבדו לא מסוגל לכלום כמעט. לבד, אדם הוא כמו חיה, ואם אין לו מסגרת כמו שיש לכל חיה ביער, אז הוא פשוט אבוד. זו הסיבה לכך שצעירים רבים נעים באקראיות מפינה לפינה. גם אם בתחילה זה נראה סבבה, בסופו של דבר האדם ירגיש את עצמו מסכן. במבט כולל, מה שהדור הצעיר זקוק לו יותר מכל הוא בנייה של סביבה תומכת שתעזור לכל אחד להתמקד, לבנות בתוכו רצון למטרה מסוימת, ולהתקדם לעברה בצורה מסודרת.
ענקע
מסגרות, מטרות וניהול זמן
גן ילדים, בית ספר, צבא, לימודים, עבודה. מסגרת רודפת מסגרת, ואנחנו בתוכן. האם טבעי לנו לחיות במסגרות? למה היום מסגרות נפרצות? ומה יכול לעזור לאדם לנהל את הזמן שלו בתבונה?
במקור, יצאנו מעולם החי. שם הכול מסודר, והאינסטינקטים מבטיחים את שמירת המסגרת הנוקשה. בימי קדם גם לבני האדם היה סדר ברור. ככל שהתפתחנו נוספו למסגרות הקיום הבסיסיות גם תרבויות, דתות ואמונות, נוצרו תפקידים ומעמדות. כל אדם ידע מה מקומו, והתנהג בהתאם. היו אזורים שבהם חיו בעלי מקצוע מסוימים, וההכשרה עברה מאבות לבנים. היה ברור איך מתלבשים, מתי ועם מי מתחתנים. עד היום אפשר לראות שרידים מאותם קודי התנהגות בלבוש של עורכי דין ושופטים, או בכובע בוגרים שחובשים בטקסים אקדמיים.
בזמן המודרני המסגרות נפרצות. אנשים עוברים ממדינה למדינה, יש המחליפים מקום עבודה כל שנה, מדי פעם גם דירה, בעל או אישה. הכול דינאמי, הכול מתערבב, הכול בתנועה. מצד אחד זה מרגיש כמו חופש, מצד שני זה מביא בלבול ומבוכה.
השינוי הזה נובע מכך שאנחנו בעיצומו של תהליך התפתחותי. אם בעבר שמירת המסגרת הייתה ערך מכובד, ממש מטרה בפני עצמה, מעתה ואילך אנחנו נדרשים קודם לברר מהי מהות החיים שלנו, ורק אחר כך לבנות על פיה מסגרת קיום מתאימה. השתנינו. אנחנו לא פשוטים כפי שהיינו, החיים נעשו משהו שצריך ללמוד לנהל אותו. עד שהאדם לא עובר תהליך בירור כזה, אין לו סטנדרט שכלפיו הוא מכייל את עצמו, ולכן נראה שהשעון שלו כאילו לא מכוון.
השאלה הראשונה שאני צריך לשאול את עצמי היא: בשביל מה אני חי? מה המטרה הגדולה שאליה כדאי לי לכוון את עצמי?
השאלה השנייה: מהו סדר הפעולות שעליי לבצע כדי להשיג את אותה מטרה?
אחרי הגדרת מטרה ותוכנית פעולה, מה שכדאי לעשות כדי להבטיח שהמסגרת הזו אכן תישמר הוא לארגן לעצמי תמיכה חברתית. כלומר, להקיף את עצמי באנשים שגם כן מכוונים לאותה מטרה. הקשר עימם יסייע לי להתקדם לעברה.
אדם לבדו לא מסוגל לכלום כמעט. לבד, אדם הוא כמו חיה, ואם אין לו מסגרת כמו שיש לכל חיה ביער, אז הוא פשוט אבוד. זו הסיבה לכך שצעירים רבים נעים באקראיות מפינה לפינה. גם אם בתחילה זה נראה סבבה, בסופו של דבר האדם ירגיש את עצמו מסכן.
במבט כולל, מה שהדור הצעיר זקוק לו יותר מכל הוא בנייה של סביבה תומכת שתעזור לכל אחד להתמקד, לבנות בתוכו רצון למטרה מסוימת, ולהתקדם לעברה בצורה מסודרת.